ערן אופיר טורנר

מוראד היה בן למשפחה ייחודית, אם מוסלמית ואב נוצרי, ושניהם בעלי תפיסות עולם מודרניות.

"אז במה אתם שונים?"

"אצלנו הנוצרים הבנות לא מחויבות לכל הכללים של 'נשים מוסלמיות'. וגם בעניין הזה חלו שינויים רציניים. נשים רבות יוצאות לעבודה והן שותפות לכלכלה המשפחתית, והצעירים ממשיכים ללימודים בארץ או בחו"ל."

"ואימא שלך? היא אישה עובדת?" שאלתי. "מותר לה לצאת לבד מהבית?"

"אבא שלי קומוניסט. בתפיסה שלו נשים שוות לגברים בכל התחומים. מבחינתו היא יכולה לעבוד, ללמוד ולטייל לאן שהיא רוצה בעצמה. רק שבתור מנהלת בית ספר, אין לה יותר מדי זמן," הוא צחק.

"אם הבית כל כך פתוח, אז למה אתה בארון? למה אתה לא חי את חייך ומספר להם שאתה אוהב גברים?"

"זה יותר מורכב. זה לא מקובל אצלנו במשפחה המורחבת ובכפר, ולכן אני לא חושב שנכון להעמיד אותם מול זה."

"אל תכעס, אבל אתה לא כזה גברי. ישר רואים שאתה טיפוס אחר. אתה לא מייצג את הגבר הערבי, לפחות לא בעיניי."

"נכון, אבל אתה שופט את זה מול סטראוטיפ ערבי ולא ממש דרך היכרות. רובנו מתעסקים בעבודות רגילות, אין לנו מסורת צבאית, לא התחיילנו, ורק מעטים בינינו הפכו לשוטרים שמוכנים לשרת את מדינת ישראל. ובכלל, מה זה גברי? לא ציפיתי ממך לשיפוטיות." נראה שנעלב מדבריי.

"ילדינו הם כל הסיפור," אמר, וקולו השתנה, נחנק ונחסם כאילו המילים עצמן מכבידות עליו. "אני מתפקד בשבילם, לוקח על עצמי את כל האחריות, מנסה שלא יבחינו בסערות. מנסה שלא יבינו שהפכנו לזרים בתוך הזוגיות שלנו ובתוך הבית. אני משתדל לעשות הכול כדי לשמור על חזות נורמלית. אבל ברור שעם כל המאמצים שלי, ילדים בסוף מרגישים הכול. הם לא טיפשים."

"אז אתה עמוד השדרה של הבית?" שאלתי תוך כדי שאני נוגע בעדינות בנקודה פנימית קרובה לעצם המלאולוס, אזור שמחובר לכאבי צוואר ופריצות דיסק. הוא נאנק קלות.

"תכף מסיים, תנשום עמוק," אמרתי לו. "עכשיו תסתובב בבקשה, סיימנו עם הצד הזה." רגב הסתובב בזריזות, כמעט בקלילות מפתיעה. "רגע, רגע, שלא תיפול לי פה. האחריות המקצועית שלי לא מכסה פזיזות," אמרתי בצחוק קל בעודי אוחז בכתפו, תומך בו ומנסה לשמור עליו עד להתייצבותו.

"הכול בסדר, אל תדאג," ניסה להרגיע אותי, קולו שוב רך.

פתאום ידעה שזה הדבר הנכון לעשות, לנוע בלי להקשיב לכל הקולות סביבה. כעת עליה להתרכז רק בעצמה ובחיים היקרים הגדלים בתוך גופה. ציירה בדמיונה מחשבה של בריאה תמימה הנובטת מתוכה, וחשה חיבור חזק מתמיד להבנה שיש בתוכה משהו שלם ממנה. יום־יום הרגישה אותו ברחמה, הכירה אותו מקרוב, ידעה וצפתה את תגובותיו. כשאכלה מאכלים חריפים, הרגישה איך הוא מתרוצץ בשובבות מצד לצד. ניחוח התה ההודי שהביאה מביתה הרגיע אותו, והוא התרווח, פרס את ידיו ברכות והרפה. כל הזמן ניסה לאתגר אותה, במיוחד ברגעים שנזקקה למנוחה, אך היא למדה להכיל את רצונותיו בהבנה ובסבלנות.

"אז מה אם הוא אינו שייך לי גנטית," מלמלה לעצמה, "אופיו כשלי, התפרצויותיו מאפיינות את אישיותי." הם היו אחד בכל תנועה מתנועותיה ביום ובלילה.

מאז שהוכנס לתוכה, בעלה נמנע ממנה. לפעמים תהתה אם ויתר עליה בשבילו, או עשה זאת לשם הצלחת ה'פרוצדורה', כפי שכינה אותה, מתעלם מההגדרה המקובלת של 'היריון'. ואולי חש שאחר נגע בה, שהרי זרעו של איש זר הושתל ברחמה, ולכן התרחק? זה הרגיש לה נוח, אף שבתוכה חששה שלא ישוב אליה ביום שאחרי.